אין, אין, אין
בכל העולם כולו,
דבר שמשמח יותר ילד בן כמעט שנתיים
מלעמוד מול סל פלסטיק גדול ורחב,
שמגיע לו עד המתניים,
ומלא עד גדותיו משחקים קטנים, כדורים, בובות, רעשנים ומכוניות צעצוע,
ולהעמיד פני מתעניין,
כאילו חוכך בדעתו באיזה חפץ לבחור,
ואז,
בבת אחת,
לתפוס בידית,
להפוך את כולו,
ולהביט בצעצועים מתפזרים, מתגלגלים, ומכסים את כל רצפת החדר.
הו כמה שזה מצחיק!
ועכשיו, כשהחדר מסודר לטעמו,
אפשר להתחיל לשחק.