יום כיפור נגמר ואני לא צמתי, לא התייסרתי ולא ביקשתי סליחה מאף אחד.
אבל יש לי תירוץ- הייתי ממש עסוקה:
ניחמתי תינוק שסובל מכאבי צמיחת שיניים,
דרבנתי ילדה בת 11 להכין כבר שיעורים,
עזרתי לאמא שלי לשטוף כלים אחרי הארוחה המפסקת,
ביקרתי חברות שלא פגשתי המון המון זמן,
צפיתי בסרט טבע על חיות טרף בנשיונל ג'אוגרפיק,
דחפתי עגלה ברחבי העיר,
פיקחתי על סקייטרית מתחילה שהתעקשה לצאת בלי מגני ברכיים כי זה הכי פאדיחה,
נתקלתי ליד הסנטר באמא מגניבה וטרמפיסט,
מצד שני, קראתי ספר עם כריכה מעוררת תיאבון-
"מאה ימים של אושר" מאת פאוסטו בריצי. ספר מקסים ועצוב.
ניסיתי לישון עד מאוחר,
ניסיתי ללמד את אמא שלי להשתמש בווטסאפ,
ניסיתי לפתור את כל 20 השאלות של מוסף "הארץ",
ניסיונות שכשלו זה אחר זה.
במעט הזמן שנותר לי, ריפרפתי בפינטרסט ומצאתי מושא הערצה חדש
סנדלים של דאמיר דומה לאביב 2015.
יום אחד (באביב 2015, כמובן) הם יהיו שלי.